כמה חודשים אחרי החתונה, אני בקרוואן הקטן שלנו, טלפון מהישיבה: "שומעת? ההורים שלי במקרה בירושלים היום, מתאים לך שהם יאספו אותי ונבוא לאכול צהריים יחד? תספיקי אולי להתארגן על משהו? "בטח בטח," אני עונה,"זו ממש הזדמנות'' (הם גרים בצפון) ובלב חושבת וואי וואי איזה לחץ עכשיו-מה אני מכינה בהתראה של רגע? אני לחוצה במיוחד כי לנישואים הגעתי נטולת כל ידע ולו הבסיסי ביותר בכל מה שקשור למטבח -"זה באמת בסדר?או שאת רוצה שאצא עכשיו הביתה ואבוא לעזור לך?" "לא,לא,זה בסדר,אני אסתדר" "את בטוחה? אני יכול לצאת" "לא לא באמת שזה בסדר, תבוא איתם, אני כבר אתארגן על משהו" מתחילה לקלף ירקות,לטגן ותוך כדי הבישולים אני שומעת את המחשבות שלי: "למה הוא לא בא? אז מה אם אמרתי לו שלא צריך. הוא יודע שאני גרועה בבישולים ונלחצת! הוא יכול להבין שאני לא באמת יכולה להגיד לו לוותר על הלימוד ולהגיע, הוא אמור להבין לבד! אוף איזה עצבים, אני ממש בלחץ, אולי להגיד לו לבוא? לא, לא, שיבוא איתם. אוף אבל למה הוא לא יכול לבוא בלי שאני אגיד לו?? עצרתי. תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב (אני מדברת לעצמי, כן?!) או שאת מתקשרת אליו עכשיו ואומרת ששינית את דעתך ואת צריכה עזרה או שאת משחררת ומגיעה למפגש הזה נטולת כעסים והקפדות. אין גם וגם. חאלס עם הדיבור בשני קולות הזה. יש לך משהו להגיד, תגידי. אין לו רוח הקודש. ואם החלטת שאת לא צריכה עזרה אז די.בלי שטויות. אני חושבת שהתובנה הזו שלי אי שם לפני 17 שנה עזרה לי לשים לב לזה שהרבה פעמים מנהלים אותנו שני קולות סותרים: מצד אחד אני רוצה שהילדים יעזרו בבית מצד שני שני אני אוהבת את ההרגשה שכולם מחמיאים לי על הבלבוסטיות שלי מצד אחד למה אף אחד לא עוזר לי בבישולים??? מצד אוף,אין לי סבלנות עכשיו לעוד מישהו איתי במטבח מצד אחד-אני רוצה שבעלי יקבע עיתים לתורה מצד שני-מה נראה לו? ה כ ל צריך לפול עלי?? הוא מה זה מגזים מצד אחד-נמאס לי שהבת שלי מצפה שאסיע אותה מתי שרק מתחשק לה מצד שני- אני אוהבת את המחשבה שלי על עצמי שאני אמא טובה ומסורה בקיצור הבנתם... זיהוי הדואליות הזו חשוב. הדואליות הזו מפעילה אותנו במערכות היחסים. גם אם אני אגיד לעצמי 100 פעם שזה בסדר שאני מקפיצה את הבת כי זה משרת את המחשבה שאני אוהבת לחשוב על עצמי שאני אמא מסורה אך יחד עם זאת יש בי קול שאומר נמאס לי להיות מובנת מאליה נמאס לי שהם מצפים שאהיה זמינה להקפצות בכל פעם שמתחשק ,הכיווץ או הכעס הפנימי הזה גם אם הוא לא נאמר,הוא מורגש. במפגש בין אנשים יש אנרגיה שעוברת,בלי מילים. וכדי שמערכות יחסים יעבדו בצורה טובה זה מאוד חשוב שהאוויר יהיה נקי.אם אנחנו לא מנהלים את הקולות האלו ומזמנים אותם לבירור הם ינהלו אותנו ואז זה יכול להתפרץ פתאום בכעס לא ברור על הילדים או על בן הזוג והם לא יבינו מאיפה זה הגיע פתאום,את הרי הסכמת.... וכדי שהמערכת יחסים תהיה נקיה אני צריכה להיות ברורה קודם כל לעצמי. כל התהלך הזה מתחיל בשאלה אחת פשוטה שאני צריכה לשאול את עצמי? מה אני רוצה? מה אני באמת רוצה? בלי דואליות.