תמיד אומרים שכדי להיות הורים טובים ,כאלה שהילדים מרגישים בנוח לבוא ולדבר איתם ומשתפים פעולה צריך להקפיד על "שיח רגשי' ולעזור להם להתחבר אל עולם הרגשות שלהם .זה מפתח אצלם חוסן נפשי,ויסות רגשי ועוד כל מיני מילים בסגנון.ובכלל,חשוב שגם אנחנו נכיר את עצמנו ונתחבר אל עצמנו וזה נכון אבל מה זה בעצם אומר? אני זוכרת שלפני שהתחלתי ללמוד תקשורת מקרבת, הייתי שבעה משיעורים על גבי שיעורים של תאוריות. וחיפשתי משהו פרקטי,משהו שאני יכולה לדבר אותו לא רק ללמוד עליו.חיפשתי מילים, מילים ממש. מה להגיד בדיוק. וזה מה שאני אוהבת בתקשורת מקרבת. היא מורידה את כל האידיאל הזה למשהו פרקטי,קונקרטי ,ישים. יש דרך ברורה, שעובדת כמו קסם בכל מערכות היחסים. תקשורת מקרבת (בתרגום מאנגלית תקשורת לא אלימה) זו שפה שפיתח מארשל רוזנברג ,פסיכולוג יהודי ,ויש לה כמה הנחות יסוד.הראשון שבהם מדבר על כך שלכולנו,כל בני האדם יש צרכים דומים שאנו מונעים על ידם: הבנה, שייכות,משמעות,סיפוק,תשומת לב,נראות,הנאה,בטחון ועוד.. הנחת יסוד נוספת מדברת על כך שכל פעולה שאנחנו עושים היא הדרך שלנו (האסטרטגיה)למלא צורך מסוים שחשוב לנו. אנחנו אוכלים כדי למלא את הצורך בשובע,אנחנו ישנים-כי יש לנו צורך במנוחה .עד כאן נשמע פשוט,אבל מה קורה כאשר הצורך שלנו הוא שיתוף פעולה? או בקירבה? פה זה כבר מתחיל קצת להסתבך כי יש לנו נטיה להתייחס להתנהגות הגלויה ולהגיב אליה במקום לצורך שמסתתר תחתיה. אתן דוגמא: בוקר.אני ממהרת לעבודה, זורקת הוראות אחרונות לילדים לוקחת את התיק הולכת לכיוון הדלת ומוצאת שם את בת החמש שלי עומדת עם שתי ידיים קטנות פתוחות,אוחזות במשקוף הדלת וחוסמות לי את הדרך החוצה.אני מסבירה לה שאני ממהרת,שאני אאחר לעבודה,אני מזיזה אותה, אני קוראת לבעלי שייקח אותה,אני מנסה לשחד, שום דבר לא עוזר ואז אני עוצרת.חושבת רגע ומתרגמת את ההתנהגות שלה לשפת הצרכים.מה היא רוצה בעצם? על איזה צורך היא מנסה לענות?עכשיו זה כבר יותר ברור.אני פונה אליה,מתכופפת קצת ולוחשת לה בשקט:"את לא רוצה שאמא תלך?היא מהנהנת ואני ממשיכה-"את מרגישה שבזמן האחרון אנחנו לא מספיק זמן יחד?" ההנהון הופך חזק יותר-"את רוצה שהיום כשאחזור מהעבודה נעשה משהו רק את ואני? "כן!" "היא עונה וכבר לא חוסמת לי את הדרך.אני מחבקת אותה "בסדר גמור,בנתיים תחשבי מה את רוצה שנעשה יחד כשנפגש." היא מחזירה לי חיבוק,אני נותנת לה נשיקה ורצה לעבודה. נשמע דמיוני?אז זהו שלא.זה אפשרי וזה קורה.זה פשוט מצריך הכרות עם השפה וכמובן תרגול. יש הרבה דרכים בהם אנחנו יכולים להתחבר לילדים שלנו אחת הדרכים היא להראות לילדים שאנו רואים אותם ואת הצרכים העמוקים שלהם ,שמכבדים את מה שהם מרגישים.כשילד מרגיש שההורה יודע 'לקרוא' אותו ואת הרגש שעולה בו,זה מרגיש קרוב,זה מרגיש בית.זה גם מגדיל את הסיכוי שהילד יבוא וישתף אותי בעולמו הפנימי ובדברים שקורים לו.אותו דבר אגב,גם במערכת יחסים זוגית.אנחנו אוהבים להיות במנוחה רגשית בידיעה שרואים אותי ואת הצורך שלי.זה מקרב. כדי לדעת לדבר את זה צריך להכיר את השפה ,לתרגל אותה ואז הקסם מתחיל. ומה שהכי יפה שזה מתאים לכל מערכות היחסים.עם הילדים,בן הזוג,החמות,בעבודה והכי חשוב עם עצמכם.