באולפנא היינו חבורה של שש חברות טובות. הכי טובות. עושות הכל יחד. יחד לומדות, יחד מטיילות, יחד מבריזות מהשיעורים,יחד חולמות על היום שבו נכיר את המיועד ויותר מהכל יחד צוחקות. אם יש משהו שאני הכי זוכרת מהתקופה זה את הצחוק המתגלגל, כל היום צוחקות. בכל סיטואציה ועל כל סיטואציה. יום אחד אחת החברות שיתפה בהתלהבות שאחותה יוצאת עם הבחור הכי מתוק בתבל (המילה EVER עוד לא היתה בשימוש) ושהוא כזה רומנטי! וערכי! וחתיך! (הכי חשוב) והם כאלו מתוקיםםםםםם! וככה כל יום אנחנו מקבלות דיווחים על הקשר ומקשיבות בעיניים בורקות על הקשר הנרקם עד שזה הגיע הם מתחתנים!!!! קולולולולולו חתונת העשור מבחינתנו! וכיאה לזוג מושלם הם יגורו באיזו גבעה נידחת באוהל כי מה חשוב החומר שיש כזו אהבה גדולה?! התעלפנו. והיתה חתונה שמחה צנועה יפה אני זוכרת שפעם הלכתי איתה לבקר אותם והכל היה ככ פסטורלי. יום אחד החברה הגיעה לכיתה בפנים נפולות. מה קרה??? אל תשאלו.היא ענתה בקול חנוק והטילה פצצה. הם מתגרשים הזוג המלכותי שלנו מתגרש. מה? מה? מה? מה ? איך? ולמה? ואיך זה יכול להיות? הם??? איך??? הרגשנו ששפכו עלינו חבית של מים קרים החברה סיפרה בשקט שאחותה סבלה. סבלה?? ממה??? מסתבר שהנסיך שלנו לא התנהג באבירות והפעיל כלפיה אלימות. לא אלימות פיזית, אלימות שקטה, נפשית-פסיכולוגית אלימות איומה. וכמה חודשים אחרי החתונה היא עזבה להורים. הבחור נעלם. זוכרת את הפחד שאחותה תשאר עגונה. הוציאו נגדו צו איסור יציאה מן הארץ. זוכרת ששמחתי בשבילה שיש לה משפחה ככ תומכת אוהבת ומחבקת שהיו שם בשבילה ושהיא קמה ועזבה. אחרי כמה חודשים הבחור נמצא והם התגרשו. התחושה היתה שמישהו בא ומשך לנו את השטיח מתחת לרגליים. סוף עידן התמימות. הלכה הרומנטיקה. לא היה לנו מישהו שיסדר לנו את המחשבות, שיתווך לנו את המציאות,שיסביר. והפחד- איך אדע לבחור נכון? מה אני עושה שגם לי זה לא יקרה? הרי אם זה קרה עם בחור ככ מתוק ומקסים (לכאורה) מי מבטיח שזה לא יקרה גם לי? לכל אחת? המשכנו לצחוק כמובן יחד עם תובנה שהכתה בנו בעל כורחנו יכול להיות קשוח שם בחוץ . מסתבר שהעולם הוא לא תמיד האולפנא הירוקה והמטופחת שלנו. אני חושבת שזה היה המפגש הראשון והמטלטל שלי עם סיפור של אלימות שקטה בזוגיות. ידענו שיש אלימות אבל רק פיזית כמובן שמאז לצערי נחשפתי לעוד ועוד מקרים מצערים. ב"ה גדלתי התחתנתי ובחרתי נכון. ועדיין הנושא הזה המשיך להעסיק אותי. הכרתי נשים שסובלות מאלימות שקטה .לפעמים לא אלימות אבל כוחניות שאין לה מקום בקשר זוגי. חשוב לדעת שתמיד יש סימנים.לפעמים קשה לזהות אותם אבל הם שם. אחד הצעדים החשובים הם כבר מגיל קטן לעזור לילדים לזהות בעצמם את הסימנים שהגוף שולח לנו,את הכיווץ הפנימי,את ההתנגדות הטבעית והבריאה שמישהו מקטין אותנו,מזלזל לא להתעלם .זה מתחיל בשאלות פשוטות (מה הרגשת? מה רצית שיקרה? זה הרגיש לך בסדר כשהיא אמרה את זה?) ללמד אותם להיות בקשר עם העולם הרגשי שלהם.זה אומר להיות בהקשבה לרגשות,לתחושות,לצרכים. ("את יכולה להבין איך את מרגישה,זה באמת לא נעים" "אני חושבת שהרגשת תסכול מאוד גדול,אני צודקת?") חוץ מזה שזה מעניק להם את היכולת להיות אותנטיים במה שהם חווים זה מקרב אותנו אליהם וזה חשוב כי כדי שאוכל לעזור להם במערכות היחסים בחייהם אני קודם כל צריכה לייצר ערוץ שיחה פתוח וקרוב איתם כדי שהם ייראו בי כתובת (וכמובן להכיר את הסימנים) שהם תמיד יידעו שאבא ואמא הם הכתובת עבורם לכל נושא. כי זה הדבר שהכי יגן עליהם בסוף.