אנחנו לומדות על זוגיות שומעות שיעורים, קוראות ספרים ואחר כך כל זה אמור להיות מתורגם לחיים. לרגע ועוד רגע שבו אנחנו אמורות לזכור,לעצור. לנשום.ורק אז להגיב בלי להאשים את הצד השני. לדבר עלי.על החלק שלי בעניין. כמה פשוט,ככה קשה. לפעמים נראה בלתי אפשרי. לפני כמה זמן יצא לי לראות דוגמא מוצלחת בדיוק לעניין הזה- רגע מהחיים: אני אצל חברה.היא במטבח לשה בצק לפיצה מתוכננת לארוחת ערב לילדים.על הכסא ליד קערת הבצק מונח המעיל של בעלה.היא לא שמה לב והמעיל מתלכלך מקמח שמתפזר מדי פעם בחלל האוויר. בעלה מתכנן לצאת לתפילת מנחה.הוא נכנס למטבח לקחת את המעיל ומגלה את המעיל מלוכלך כולו בקמח. " אוי",הוא אומר,"איזו טעות .לא הייתי צריך לשים את המעיל כאן". תודו מפתיע לא- "את לא רואה שהמעיל שלי כאן???" לא- "אוי,תראי מה עשית" לא- "לכלכת את המעיל!" כמה אנחנו באוטומט רגילים להאשים,להתעצבן, לבקר את האחרים.כמה זה נח להוציא את הצד השני לא בסדר. אם במקום זה כל צד לוקח אחריות על החלק שלו,בפשטות: " איזה טעות זאת היתה לשים כאן את המעיל" זהו. כשכל צד מתמקד במה *שהוא* צריך לעשות ולא במה האחר עשה לא טוב/ טעה/ התנהג לא בסדר זה פשוט משנה הכל. זה מתחיל מלקחת אחריות ולשנות את מה שנמצא בגזרה שלי.בספרה הידוע "לאהוב את מה שיש" כותבת קייטי ביירון שישנם שלושה סוגי "עניינים" שאנשים מתעסקים בהם:עניינים שלהם,עניינים של אחרים ועניינים של אלוקים (המציאות).לפי ביירון חלק גדול מהמתח הנפשי שלנו נובע מהעובדה שאנחנו מתעסקים בשני העניינים האחרים במקום להתמקד בשלנו.כדי להבין את זה טוב יותר בואו נעשה ניסוי קטן.במשך יום אחד בלבד (מספיק אפילו כמה שעות) נתבונן על המחשבות שלנו ונשים לב מתי אנחנו מתעסקות בעניינים של אחרים,מחשבות כמו:"הוא צריך להקפיד לקום יותר מוקדם,זה לא בסדר שהיא לא התקשרה ,הוא חייב להתחיל לאכול בריא". כמה אנחנו מתעסקות במחשבות על עניינים של אלוקים (כלומר דברים שאין לנו שליטה עליהם) כמו דאגה ממזג האוויר,כעס על האוטובוס שלא הגיע,חרדה מהעתיד, וביחס לכל זה כמה במהלך היום אני חושבת על העניינים שלי.על מה אני יכולה לשנות בגיזרה שלי.מנסיון שלי נגלה מהר מאוד שהרבה מהמחשבות שלנו מתעסקות באחרים ובמה הם צריכים לשנות /להשתנות("כמה פעמים אמרתי לך שאתה צריך לקום מוקדם יותר") ובויכוח עם המציאות ("האוטובוס לא היה צריך לאחר").הניסוי הזה הוא גילוי מרעיש.עצם ההבחנה בכך שאני עסוקה בעניינים של מישהו אחר מזכירה לי שאני צריכה להתעסק בעניינים שלי ושהאדם היחיד שאני צריכה ויכולה לשנות זה את עצמי.בנוסף,הוא גורם לי לשים לב כמה אני עסוקה בלנסות לשנות אחרים,במקום לקחת אחריות על החלק שלי.וזה קשה.זה קשה כי זה מצריך מאיתנו קודם כל לעצור את האוטומט ולשאול את עצמנו:בעניינים של מי אני מתעסקת עכשיו?השאלה הזו מחזירה אותי לעצמי ואני מגלה כמה אנרגיה מיותרת אני משקיעה בעניינים של מישהו אחר ובמחשבות על איך ומה הוא/היו צריכים להתנהג במקום פשוט להתעסק בחלק שלי,במה *אני* יכולה לעשות. המהלך הזה חשוב כי זה מאפשר למי שנמצא במערכת יחסים איתי לא להרגיש שהוא חי תחת ביקורת,שהוא לא מרגיש שאני מנסה לתקן אותו כל הזמן.כשאנשים סביבנו מרגישים שאנחנו כל הזמן מנסים לשנות אותם זה גורם להם לחיות בתחושת מגננה וזה הפוך ממה שאנחנו רוצות לייצר בזוגיות בריאה. בזוגיות בריאה,כל אחד מרגיש שהוא בסדר,אין צורך לחיות במגננה כי בן/בת הזוג לא מנסה לשנות אותי כל רגע.כשאנחנו חיים תחת ביקורת תמידית שמבקרים אותנו לעיתים קרובות,שמתקנים אותנו ונותנים לנו הרגשה של 'לא בסדר' אנחנו מתרגלים לחיות בתחושת התנצלות, וזה הכי רחוק מתחושה של בית.במערכת יחסים קרובה,אני רוצה לדעת ולהרגיש שרואים אותי.שדנים אותי לכף זכות.זה מייצר תחושת קירבה .תחושה שאני יכולה לנוח רגשית במערכת היחסים הזו.להרפות.הכל בסדר.אין צורך בתחושת התנצלות.רואים אותי בעיניים טובות.אוויר נקי זורם ביננו. לכן,הרגע ההוא שם במטבח היה בעיניי רגע כל כך קטן,ויחד עם זה כ"כ גדול.